זאב גלקין

עמיקם, ‏20 מאי 2005, ‏י"א אייר תשס"ה

​

למה נתתי כותרת זו ? כי כך זה נכון. אתמול בן הזקונים שלי ביקש ממני שאכתוב על אחיו כדי שילדיו יקבלו תמונה על הדוד שלהם. הם מתעניינים מאוד ומחפשים תשובות לשאלותיהם.

 

לא יהיה לי קל, היות ובתקופה ההיא, טרודים בפרנסת המשפחה, עבודה במשק ובחוץ, לא נותר הרבה זמן להקדיש לחדירה אל תוך נשמתם. למרות שהקדשנו לא מעט תשומת לב, רחוק היה ממה שרצינו לתת, ולקבל מהם. בנוסף, הלך לו כל כך צעיר, לא הספקתי להכיר את אישיותו המתגבשת.

​

תוך השיחה עם גדיאל, עמוקה אך חופשית, הסברתי לו שהקשר הכי טבעי, ישיר ואמיתי, היה דווקא שלו: בתור אחיו שנולד אחריו, בגלל החיבה ההדדית וההערצה אליו, בגלל שקשר בגילאים אלה הוא הרבה יותר גלוי וכנה, בגלל שלא היה מעורב בתככים בין-אחים, וכו'.

ואם כבר החלטתי להסכים ולכתוב אעשה זאת עם הפרשיה האחרונה, ואחריכן אחזור לזמנים ראשוניים והלאה.

 

לפני זמן, ליתר דיוק 11 למאי 2005 בשעת בוקר, בן ציון גבעוני הביא את חברו הוותיק מעוזיה סגל, אשר כותב ספר על החווה הסינית ועל גדוד צנחנים 890 בו מקדיש פרק על ראובן.

יצאתי להקביל את פניהם. מהג'יפ הגדול יורד אדם לא מוכר לי, גדול ממדים, מדדה כמו ברווז ומושיט לי את ידו לשלום, ומציג את עצמו. הבנתי שהוא קטוע שתי רגליו למרות שאינו נעזר בקביים.

מהכתף השמאלי תולה חתיכת זרוע, שריד. את ידו הימינית, זו שלחצתי, מלאה סימני חיבורים פנימיים וצלקות. עין אחד הינו תותב.

שוחחנו, סיפר, הסביר, ולבסוף מסתבר שראיין מעל 200 עדים ואנו האחרונים, היות ובסוף החודש ימסור את הספר לדפוס. סיפרתי לו על התקלות בתיעוד על ראובן בחדר ההנצחה בבית-ליד וגם בקלטת שחולק ברמת גן ביום הצנחן, בו אינו מופיע קטע עליו.

לאחר מכן נודע לי שהוא אדם מפורסם, שהוא נכה צה"ל הכי פצוע, ורק אני לא ידעתי עליו.

​

כפי שקורה בכל לידה, יותר נכון, ברוב הלידות, זה מתחיל בצירים, ריצה לטלפון להזמין אמבולנס או רכב כלשהו. לפנות בוקר, המשאית של המושב כבר לא הייתה, רצים לטלפון הציבורי שבמקרה פעל אך האמבולנס בדרכים, רותמים הסוס לעגלה כדי לצאת לבנימינה, ואז מגיעה האמבולנס ויוצאים לדרך אל בי"ח רמב"ם.

עוברים את פסי הרכבת ואני דורש מהנהג/חובש לעצור כי הלידה מתחילה. "לא להתרגש !", עונה לי . אני צועק לו שכבר רואים את הראש, אך הוא ממשיך בנסיעתו, על כן, אני מחטט בציוד לחפש כפפות ולבצע הלידה תוך נסיעה. אז הוא מסכים לעצור, מבצעים הלידה, חוזרים לבנימינה לד"ר המבורגר, הוא משלים המלאכה, שם את ראובן על בטנה של דולי, ונוסעים לבית חולים.

מהסיפור הזה יכולים להבין מהיכן נובע שמו: ראו + בן.

​

בברית-מילה של אורי, היינו למודי ניסיון רע, היות ולא הצלחנו לאסוף מניין, ונאלצתי לגייס שני טרקטוריסטים שעבדו אצלי ביישור השטח, שבאו עם בגדיהם מלאי אבק.

על כן,ביקשנו בביה"ח שרופא יערוך  שם את הברית, וכך זה היה לשמחתנו. הבאנו כיבוד לחולות בחדר, ובשעה יעודה מופיע הד"ר, חובש כיפה, מגייס את האחים וקהל להשלים מניין, מברך כדין, ומבצע טכס דתי.

החזרנו אותם לעמיקם, בדירה החדשה שקבלנו בגלל היותנו משפחה מרובת ילדים. זו שעדיין גרים בו.

 

כמו רוב הילדים, הינקות עוברת מהר, וראובן מצטרף לאחרים בגנון, שם בולט ברעמתו הבלונדינית, הרבה יותר משל אחיו. גם בגלל השובבות ועדינותו.

זה הזמן שמצטרף למשפחה גדיאל, והשמחה היא גדולה, במיוחד אצל ראובן.

​

כאשר למד קרוא, הווה תפנית חדה בחייו: לא פסק לקרוא! במיטה, בכל התנוחות עד למוזרה שהיה מניח הספר ברצפה והוא רובץ עם הראש בולט כדי לקרוא, יד אחת בהיכון להעביר דף. גם בשירותים לא פסק לקרוא. אם בהליכתו היה נתקל בפיסת נייר כתובה, עיתון ישן או חוברת, היה מרים אותו וקורא.

​

דבר נוסף שכבש אותו, עם הופעתו, היה רדיו טרנזיסטור. אני חושב שהיה דבוק לאוזנו כל הזמן. מפחד להגיד שגם בכיתה היה שומע אותו, אך לבטח בהפסקות בין השתוללויות למשחקים.

היות והן היו זוללי בטריות, חיפש לו תמיד איזה עבודה, ואת התמורה הקדיש במיוחד לרכישתן.

רדיו לאוזנו, ספר מול עיניו, זו הייתה התמונה הכי זכורה לי.

​

מילדות רצה לעזור לי בעבודות המשק. רק היה שומע אותי לצאת לחצר, היה מתייצב לידי.

חושב שבגיל 3 נצמד לי כאשר חרשתי השטח שכיום הכרם אחרי הבי. בזמן ההוא קבלנו סוס בלגי, גדול ורחב מותניים, עליו התלוצצתי שניתן לשחק קלפים על גבו. חורש הלוך, חזור, הוא עומד שם. מציע לו לשבת עליו, עיניו בורקות, מעלה אותו וממשיך לחרוש, ובתלם השני נפל. בוכה, בודק אותו, לא רואה כלום, הוא לא מצליח להסביר לי מה קורה לו. אז מלווה אותו הביתה, נותן לו את ידי שיתפוס את אצבעי, ולא מצליח, על כן הבנתי שנסדק עצם ידו.

רכב לא היה, רותם הסוס לעגלה לנסוע לבנימינה, משם ניקח אוטובוס לחיפה, לביה"ח רמב"ם. במיון מבחינים אצלו שבר בידו, מגבסים, גלידה, והביתה. אפילו פעם אחת לא בכה, לא כשזה קרה וגם לא בזמן הטיפולים.

בבנימינה בזמן ההוא היה מונית (גנון) שחנה ברכבת, וכאשר התמלא נסע אלינו. שילמתי עבור החסרים כדי שייסע. רציתי שיישב, ולא רצה. ראיתי איך העיניים נעצמות לו, קירבתי אותי אלי, ולא הסכים, וכך עד הגענו הביתה. עקשן הבחור.

​

גם אהב להתווכח. על כל דבר, בכל עת, עם כל קהל, ולא בחל בנושא.

צפינו לו עתיד של עורך דין. כנראה שהסכים לזה, מפני שאף פעם לא פסל אפשרות זו.

בדמו זרם מנהיגות, צדק וחברות טובה.

 

העימותים עם אורי החריפו עם היותם בוגרים יותר. המכות היו רציניות ביותר. תמיד היה צורך להפריד ביניהם. לא הייתה איבה. הכל בגלל הקנאה.

פעם, בכביש מול הבית התחילו להכות אחד בשני, באגרסיביות ואלימות. ניסיתי להפסיק את התגרה, אך הפעם כנראה הסיבה הייתה בחורה, על כן הדם עלה להם לראש.

החלטתי שהפעם אני אתן להם לפרוק כעסים. המחזה לא היה נעים ו כאשר עברה בכביש שולה ק. צרחה אליי למה לא מתערב. הם כבר רבו על האדמה, והפרדתי. לא סלחתי לעצמי שאפשרתי זאת.

 

היה נער כמו כל הנערים, אך התלוצץ הרבה יותר, לקח את הדברים עם הומור מסוים.

גם בעניין השערות המגודלות היה כמו כולם, אל כנראה שמישהו(י) אמר(ה) לא שיש לו שער יפה, או נכון יותר זהוב מאוד (שהחזיק להיות כזה יותר שנים מאשר אצל עליזה ואורי) ועל כן לא רוצה להסתפר והוא גדל וגדל.

היו וויכוחים על כך, ללא הצלחה רבה. רק הצבא קיצץ לו את רצונו לגדל את שערו.

 

בדיעבד הסתבר לי ששגיתי כאשר רשמתי אותו לפנימית מקווה ישראל. לא היה לו טוב שם. ניסיתי אז לדובב אותו על הסיבה, אך לא הצלחתי להשיג תשובה.

את השנה שלאחריה כבר רשמנו אותו בעירון חדרה, כך שסופי שבוע היה בבית, בנוסף לימים פנויים באמצע השבוע. זה עשה לו טוב. היה מחליף בגדים ומצטרף אליי לעבודות במשק. את זה אהב.

גם לאכול אהב, על כן התלונן לפני הנהלת בית ספרו על האוכל המוגש, עלה העגבניות רקובות, על המון דברים. כשכל זה לא עזר, ארגן מרד בחדר האוכל, ועל כן כל הקבוצה האחראית לכך סולקה מבית הספר. התקיים דיון וכל תלמיד שביקש סליחה קיבל עונש סמלי, וחזר ללמוד.

ראובן לא רצה, על כן הרחקתו הייתה לממש, עם סיכון של הבגרויות. הוא התרגז על כך שהתערבתי כדי להחזיר אותו. הוא ראה בזה כשלון ואי-צדק. יתכן והיה צודק, אך לא היו לו סיכויים לנצח.

 

עם התקרב הגיוס לצה"ל, זימנו אותו למכינה לקורס טייס. עם סיומה נתקבל, אז אמר שאינו מעוניין בקורס, ורצונו היה להוכיח לעצמו את ערכו. התנדב לצנחנים.

היה בא לחופשות בבית, מלא גאווה, על החיל, על המדים, על הלימודים שם, היה לו טוב מאוד.

בגלל סיבות שלא יודעים, רותק לשבת ועל כך הוא הודיע לנו בטלפון. ביררנו היכן הם חונים: במדבר.

כל הנשים התגעגעו לו, על כן "העמסתי" אותן ומאכלים לערוך סעודה על האוטו הקטן, קונטסה, נסענו למחנה סנור, לאחר בית לחם, והצטרפנו לקומנדקר שנסעה לשם, באמצע המדבר.

כשהגענו למאהל, הראשון שמופתע היה ראובן, שהתפאר אל מול חבריו: "אמרתי לכם ! ועוד עם איזה רכב מקרטע ! ראיתם !" השמחה הייתה גדולה ומאז גם הורים אחרים העיזו לנסוע לשם, אך עם רכב יותר מתאים.

לאחר שסעדנו ונפרדנו, החלה הנדידה הגדולה: לפי איזה חולות לנסוע ? אין סימונים, אין סימנים של הנסיעה שלנו כי הרוח טשטש הכל. אולגה ומרוקה קראו תהילים כל הדרך, וכנראה שעזר, היות ובשעות ערב הגענו למחנה סנור, ומשם בכבישים הביתה. ראובן המשיך להתפאר על כך הרבה זמן.

​

כאשר גמרו את הטירונות, נשבעו אימונים בכותל, היה לילה ולא הייתה לי מצלמה מתאימה לצלמו, על כן אין לנו צילומים ממנו, אך ראיתי אב שצילם את ילדו וביקשתי ממנו שיצלם את ראובן.

לאחר המלחמה ניסיתי לאתר את הצלם, ולבסוף מצאתי וזהו הצילום האחרון שלו והיחידי.

הגדוד עבר להשליט סדר ברצועה. אז כבר לא קיבל חופשות מסודרות.

בעצם, כבר לא ראינו אותו יותר, כהחלה מלחמת יום כיפור בו מצא את מותו. 18/10/73.

כאשר החזירו לנו את חפתיו, מצאתי בנרתיק שלו את התעודה שלי מארגנטינה על זכאותי בתור אלוף הארץ בהאבקות. כנראה גם על זה התפאר. ואני לא ידעתי.